אשלגן הוא היון הטעון חיובית העיקרי בתוך התאים, וחלק קטן בלבד ממנו מסתובב בדם. חלק זה שבמחזור הדם קובע את הריגושיות החשמלית של רקמת העצב, השריר ובעיקר הלב. הוא מווסת על ידי הכליות ועל ידי אלדוסטרון, ולכן הוא מעיד על תפקוד הכליות ויותרת הכליה וכן על מאזן חומצה-בסיס.
עדיין אין נתונים עבור מדד זה.
אשלגן מוגבר משקף לרוב הפרשה כלייתית מופחתת, אי-ספיקת יותרת הכליה, חמצת, פירוק רקמות, או תרופות המעכבות את סילוק האשלגן כגון מעכבי ACE, חוסמי קולטני אנגיוטנסין ומשתנים חוסכי אשלגן. אשלגן מופחת נובע לרוב מאיבודים בהקאות, בשלשול או במשתני לולאה ובתיאזידים, ומלווה בססת או בעודף אלדוסטרון. שני הכיוונים עלולים להפריע לקצב הלב, ולכן תוצאות מחוץ לטווח מאוששות בדרך כלל במהירות עם רופא.
ערכים גבוהים כוזבים שכיחים וחשובים: חוסם עורקים הדוק, קפיצת אגרוף, דקירה ורידית קשה, המוליזה של הדגימה או עיבוד מושהה — כולם משחררים אשלגן מן התאים. ספירת טסיות או תאי דם לבנים גבוהה מאוד מעלה אותו בסרום אך לא בפלזמה. הוא נקרא יחד עם נתרן וכלוריד, עם סמני כליה כגון קריאטינין ו-eGFR, עם מגנזיום, שחסרו מקשה על תיקון אשלגן נמוך, ועם מצב חומצה-בסיס.
טווחי הייחוס הם ערכים כלליים למבוגרים ותלויים במעבדה, בשיטת הבדיקה, בגיל ובמין. למידע כללי בלבד, לא לאבחון — יש לדון בתוצאות עם הרופא/ה שלך.