כלוריד הוא היון הטעון שלילית העיקרי מחוץ לתאים, ובדרך כלל הוא עוקב מקרוב אחר הנתרן. הוא תורם לאוסמולליות, לפיזור הנוזלים ולמאזן חומצה-בסיס, שכן הוא מתחלף עם ביקרבונט. הוא נמדד בעיקר כדי לדייק את התמונה שנותנים שאר האלקטרוליטים ולא בפני עצמו.
עדיין אין נתונים עבור מדד זה.
כלוריד מוגבר מלווה לרוב התייבשות עם איבוד מים, ומופיע בחמצת מטבולית שבה אובד ביקרבונט דרך המעי או הכליות, או לאחר מתן נפחים גדולים של תמיסת מלח. כלוריד מופחת נובע לרוב מהקאות ממושכות או מניקוז קיבתי, משימוש במשתנים וממחלת ריאות כרונית עם אצירת פחמן דו-חמצני. מכיוון שהכלוריד עוקב אחר הנתרן, שינויים באותו כיוון כמו הנתרן מצביעים בדרך כלל על מאזן המים, ואילו תנועה בכיוונים מנוגדים מצביעה על הפרעה בחומצה-בסיס. הפרשנות שייכת לרופא ולא למספר לבדו.
שומני דם או חלבון גבוהים מאוד עלולים לעוות את הריכוז הנמדד, ותכשירים המכילים ברומיד מפריעים לחלק מהשיטות. עירויים שניתנו לאחרונה, הקאות או משתנים ביום נטילת הדם מסיטים את התוצאה. כלוריד נקרא יחד עם נתרן, אשלגן וביקרבונט, לרוב דרך מרווח האניונים.
טווחי הייחוס הם ערכים כלליים למבוגרים ותלויים במעבדה, בשיטת הבדיקה, בגיל ובמין. למידע כללי בלבד, לא לאבחון — יש לדון בתוצאות עם הרופא/ה שלך.