בילירובין כללי מודד את הפיגמנט המשתחרר בעת פירוק כדוריות הדם האדומות ועיבודן בכבד, וכולל הן את המקטע שכבר עבר צימוד בכבד והן את המקטע הקשור עדיין לאלבומין בדם. הוא מעיד על שני דברים בעת ובעונה אחת: על קצב התחלופה של כדוריות הדם האדומות ועל יכולת הכבד לקלוט, לצמד ולהפריש את מה שתחלופה זו מייצרת. הוא סמן מרכזי בפאנל הכבד, וגם החומר הצובע את העור ואת לובן העין בצהבת.
עדיין אין נתונים עבור מדד זה.
ערכים מוגברים באים לרוב בעקבות פירוק מואץ של כדוריות דם אדומות, שינוי תורשתי באנזים המצמד כגון תסמונת ז'ילבר, נזק לתאי הכבד מכל מקור, או חסימה של זרימת המרה. איזה מהם פועל נקבע בדרך כלל לא לפי הערך הכללי אלא לפי החלוקה בין המקטע הישיר לבין המקטע העקיף. ערכים נמוכים נושאים משקל קליני מועט ובדרך כלל אין ממשיכים לבררם. תוצאה בודדת מחוץ לטווח היא סיבה לחזור על הבדיקה ולהביאה לרופא, ולא מסקנה כשלעצמה.
צום, תקופה של תיאבון ירוד, מאמץ גופני עז, זיהום נלווה או מחסור בשינה עשויים כולם להעלות את הערך במידה מתונה, ולכך יש חשיבות רבה במיוחד אצל אנשים עם תסמונת ז'ילבר; המוליזה במבחנה וחשיפה ממושכת של הדגימה לאור מעוותות אותו לשני הכיוונים. הוא מפורש לצד בילירובין ישיר, המפריד בין המקטעים, ולצד ALT, AST, GGT ופוספטאזה אלקלית, המבחינים בין נזק לתאי הכבד לבין קולסטאזיס. תרופות מסוימות, ובהן פרצטמול, נימסוליד, צפטריאקסון וחומצה אורסודאוקסיכולית, הן סיבה למעקב אחריו לאורך זמן.
טווחי הייחוס הם ערכים כלליים למבוגרים ותלויים במעבדה, בשיטת הבדיקה, בגיל ובמין. למידע כללי בלבד, לא לאבחון — יש לדון בתוצאות עם הרופא/ה שלך.